מאת עלי בוקשפן
ד"ר עלי בוקשפן הוא מרצה בכיר בבית ספר רדזינר למשפטים של המרכז הבינתחומי הרצליה.
בימים האחרונים עלתה לכותרות השאלה החדשה-ישנה בנוגע לתרומותיהם של תאגידים — להבדיל מתרומות הממומנות מכיסם של נושאי משרה ובעלי שליטה בתאגידים — המיועדות למטרות חברתיות. הדיון התעורר בעקבות תרומותיה הכספיות של קבוצת אי.די.בי למספר רשויות מקומיות, קבוצה אשר נמצאת תורמת בעל כורחה גם לשיח התאגידי הכולל לא מעט. מטרתה של רשימה זו להציע בהקשר זה מנגנון שיאפשר, כמטבע הלשון, לאכול את העוגה, להשביע בה רבים ולהשאיר אותה שלמה.
היחס לתרומות חברתיות מצד המגזר העסקי הינו יחס מעורב. מחד גיסא, תפקידו המסורתי של המגזר העסקי הוא להתרכז בהשאת רווחים לתאגיד, אך לא לקהילה. תכלית זו מבטאת את ההשקפה לפיה השאת רווחי התאגיד — כל עוד היא מושגת בלי להטיל עלויות על אחרים — תורמת גם לרווחה המצרפית באמצעות תשלום מסים, יצירת מקומות עבודה, עיסוק במחקר ובפיתוח, עידוד התחרות וכן הלאה.
מאידך גיסא, התעצמות המגזר העסקי והיחלשות המגזר הציבורי מצדיקים הכרה בתרומות של המגזר העסקי לקהילה הסובבת אותו, במיוחד כשמדובר בתרומות השזורות בתחום פעילותו של התאגיד. לדוגמה, יהיה זה לתועלת כולם אם חברה העוסקת בתרופות תתרום תרופות לאוכלוסיות שידן אינה משגת לרכשן, תתרום ליוזמות למניעת מחלות או תקדיש חלק ממשאביה לפיתוח תרופות אשר אין תמריצים כלכליים בפיתוחן.
גישה כזו שוזרת את השיקול החברתי לתוך השיקול העסקי. התאגיד העסקי כיום ניזון ממפגשו עם גורמים רבים בקהילה הסובבת אותו וביניהם לקוחות, עובדים, ספקים, נושים והציבור בכללותו. אחריות חברתית של התאגיד הינה חלק ממערכת אקולוגית המזינה וניזונה מחידושים עסקיים המשלבים ערך כלכלי וערך חברתי, כמו גם מתרומות כספיות ואחרות הקשורות בפעילותו העסקית של התאגיד. פעילות כזו טובה כשלעצמה ועשויה להשפיע לטובה הן על ניהול סיכונים משפטיים של התאגיד והן על המוניטין העסקי שלו. הציפייה מתאגידים כיום היא גם לאחריות חברתית ותאגידים שיקדימו להפנים זאת ייצאו נשכרים.
אף על פי כן, כאשר התרומות או הפעילות החברתית של התאגיד העסקי מזוהות באופן אישי עם בעל השליטה בו, ובמיוחד כאשר הן מיטיבות עם מוקדי כוח כמו מועצות מקומיות או גופים שבעלי השפעה או בעלי שררה שלטוניים חפצים ביקרם, מתעורר החשש המוכר כ"בעיית הנציג", כלומר, החשש שמעשי הנדבנות מקדמים את מקבלי ההחלטות בתאגיד באופן אישי, אך לא את התאגיד.
כיצד, אם כך, נפריד את המוץ מהבר? מצד אחד, ויתור מוחלט על תרומותיהם של תאגידים ישפוך את התינוק עם מי האמבט ויגרע מפעילות התאגידים למען הקהילה. מצד שני, אישור גורף להענקת תרומות מצד המגזר העסקי עשוי ליצור לפחות מראית עין של קידום השולטים בתאגיד על חשבון התאגיד. חוק החברות מתייחס אמנם לתרומות תאגידים, אך התייחסותו אינה מספקת: החוק מתיר את התרומה ככל שהיא מסייעת להשאת רווחים וככל שעניינה בנדבנות מובהקת, מגביל את התאגיד "לתרום סכום סביר למטרה ראויה" ורק "אם נקבעה לכך הוראה בתקנון".
בכך אין די. השכל הישר מחייב שימוש במנגנונים הפשוטים של שקיפות ואישור בעלי המניות כנדרש מעסקה בניגוד עניינים כשמדובר בתרומת סכום כסף (או שווה כסף) מהותית. באופן זה כל תאגיד, ובמיוחד תאגיד המועד לניגודי עניינים (כמו פירמידה ממונפת) יפרט בפני הציבור את התרומות המוצעות, את הסיבה לבחירה בהן, את גודלן ואת הנהנים מהן, ויקבל אישור להן מרוב בעלי המניות שאינם נגועים בעניין אישי, או למצער מוועדת דירקטוריון המורכבת מדירקטורים בלתי תלויים. בידי בתי המשפט ובידי רשות ניירות ערך הכלים לאמץ את הגישה המוצעת כבר היום, אך אין צורך להמתין להם. תאגידים שינקטו את המהלכים המוצעים בעצמם יכולים לשמש חלוצים לפני המחנה ויתרמו לכל המעורבים תרומה של ממש, במלוא מובן המילה.
אכן מעניין מאד. ברם, תהייה אחת אם יורשה לי: האם קיימת אפשרות ריאלית שבעלי המניות מן הציבור אכן יאשרו תרומה כזאת מצד חברה, במיוחד כאשר מדובר בנדבנות גרידא ללא שום תועלת עסקית? אני סבור שציבור בעלי המניות צפוי כמעט תמיד לא לאשר תרומות (מסיבות מובנות). אם אכן הציבור צפוי לא לאשר עסקות כאמור, אזי מנגנון כזה יגרום לכך שרוב מוחלט של התרומות לא ייצא לפועל (ואני סבור שזה פיתרון נכון). מי שסובר שיש דווקא לעודד תרומות מצד תאגידים – פרקטית יהיה עליו לתמוך במידה מסוימת בעסקות בניגוד עניינים מצד בעלי שליטה.