מאת דוד האן
דוד האן הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018 מטיל על המנהל הכללי ועל הדירקטורים של חברה שנמצאת בחדלות פירעון אחריות אישית לנזקים שייגרמו לנושים אם לא פעלו לצמצום היקף חדלות הפירעון. אחריות חדשה זו מתווספת לחובות נושאי המשרה מכוח חוק החברות, התשנ"ט–1999. מציעי החוק קיוו כי אחריות זו תרתיע את נושאי המשרה מלדחות דחיית יתר את הטיפול בזכויות הנושים בעת חדלות פירעון של החברה. בעת חקיקת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי נטען, כי האחריות החדשה היא לא יותר מאשר קונקרטיזציה של חובת הזהירות המוכרת בדיני החברות.
לאחרונה פרסמתי רשימה המבקרת טענה זו ומראה, כי החובה שקובע החוק החדש לצמצם את היקף חדלות הפירעון עצמאית ונבדלת מחובת הזהירות שבחוק החברות. אני טוען, כי התכליות השונות שבחוק החברות ובחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי והנמענים השונים של החובות מבססים עילות אחריות שונות. העילות השונות יוצרות לנושאי המשרה סביבת קבלת החלטות מורכבת שעלולה להובילם לקבל החלטות מתגוננות. נושאי המשרה צפויים להסתמך על ההגנות שקובע החוק החדש מפני אחריות אישית, ובראשן ההגנה השמורה להחלטה לפתוח בהליך חדלות פירעון. קיים חשש שדירקטוריונים ייטו לאפשרות זו יתר על המידה ומוקדם מן הנדרש במקום לשקול החלטות ענייניות ומשיאות ערך. לכן אני קורא לביטול האחריות החדשה שבחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, וממליץ לדבוק בבחינת תפקודם של נושאי המשרה לפי אמות המידה המוכרות של חוק החברות, חובת הזהירות וחובת האמונים.