אסף אקשטיין, נועם זמיר וגל קלנר

ד"ר אקשטיין הוא מרצה בכיר לדיני תאגידים וניירות ערך בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית.  עורך דין זמיר הוא שותף במשרד ש. הורוביץ ושות'. עורך דין קלנר הוא ממשרד ש. הורוביץ ושות'.

דיני החברות וניירות הערך בישראל מתאפיינים בשנים האחרונות בהיצף של תביעות או בקשות לתביעות נגד חברות ציבוריות ונגד נושאי משרה בהן. סממן בולט של תביעות אלה הוא תחרות בין תביעות באותו עניין שהגישו תובעים שונים. הכלל שהתוו בתי המשפט בהקשר זה מעדיף את התובע שפנה ראשון לבית המשפט (לשם הנוחות נכנה אותו "כלל הראשון בזמן"). כלל זה נועד להבטיח הגינות כלפי הגורם שחשף לראשונה את הפרשה שאליה מכוונת התביעה, לפשט את הבחירה בתובע המוביל ולייצר ודאות בקרב מי ששוקלים להגיש תביעות מאוחרות. במאמר שכתבנו אנו מבקרים את הכלל ומציעים מדיניות רצויה להכרעה בין תביעות מתחרות.

בפועל, ההצדקות לאימוץ כלל הראשון בזמן מתקיימות באופן חלקי בלבד. כך, למשל, נימוק ההגינות כלפי מי שהגיש את התביעה ראשון מתבסס על ההנחה שהוא השקיע משאבים בחשיפת הפרשה נשוא התביעה, אולם בקשות רבות לאישור תביעות מוגשות על סמך פרסום פומבי של אירוע שהסב נזק לחברה או לקבוצה המיוצגת. גם הסברה כי הכלל קל ליישום לא תמיד מתקיימת, וגם התקווה שהכלל ימנע מתובעים נוספים לפתוח בהליכים לאחר הגשת ההליך הראשון אינה מתגשמת. אדרבה, בפועל הכלל מדרבן תובעים להזדרז וכך גורם לריבוי בקשות לאישור תביעות.

למעשה, כלל הראשון בזמן מייצר מירוץ לתחתית:

ראשית, הוא מאיץ בתובעים להגיש תביעות בוסריות; פוגע בתמריץ להגיש תביעות המבוססות על מידע איכותי; מייצר תמריץ לחתור אל הסדר פשרה שלא בהכרח מיטיב עם הקבוצה או עם החברה; ומוביל לריבוי הליכים ותובעים, שאף פוגע בפיצוי לקבוצה או לחברה.

שנית, הכלל פוגע ביכולת של החברה או של הקבוצה המיוצגת למצות את זכויותיה בהליך, ואף מוביל להגשת תביעות נגזרות וייצוגיות מקבילות על בסיס מסכת עובדתית זהה. תביעות כאלה מטבען מצויות במתח זו עם זו ופוגעות בחברה או בקבוצה המיוצגת.

שלישית, הכלל פוגע במערכת השיפוטית ובזכויות הנתבעים. בכלל זה הוא מאיץ פתיחה בהליכים על ידי גורמים שונים וכך מוביל לריבוי הליכים ולסרבולם. בנסיבות אלה מאחדים בתי המשפט לא אחת מספר הליכים להליך אחד שבו מעורבים מספר גורמים. כמו כן, החיפזון בהגשת הליכים מצריך הגשת כתבי טענות מתוקנים בהמשך, וכך הוא מסרבל את ההליכים ומבזבז זמן שיפוטי.

לבסוף, הכלל מגדיל את הסיכוי למתן הכרעות שיפוטיות סותרות בהליכים מקבילים בעלי מסכת עובדתית זהה.

מעבר לדיון העיוני המאמר מנתח את התביעות הנגזרות שהתנהלו בישראל בשנים 2010 עד 2023. ניתוח זה מאמת את הטענות העיוניות. הוא מראה כי מספר ההליכים שבהם התנהלה תחרות היה גדול, כאשר במקרים רבים איחדו בתי המשפט את ההליכים (דבר שהוביל להגדלת הגמול ושכר הטרחה), וכי תחרות בין הליכים התקיימה דווקא כשהתביעה התבססה על דיווחים של החברה ועל פרסומים בכלי התקשורת, במיוחד כשרשויות המדינה ניהלו הליכי בירור או חקירה בעניינה של החברה. אלה אינם הליכים שהנימוקים לכלל הראשון בזמן יפים להם.

מכאן עובר המאמר לניתוח השוואתי של הדין בארצות הברית. מסתבר, כי הדין הנוכחי בישראל התקיים בארצות הברית עד לשנת 1995 ושונה אז ב-Private Securities Litigation Reform Act (PSLRA).

על בסיס הממצאים והניתוח ההשוואתי המאמר דן במדיניות הרצויה להכרעה בין תביעות מתחרות. ראשית, הוא מציע כי במקרים בהם בעל מניות מסוים אכן היה זה שגילה את עילת התביעה תוקנה לו הזכות להוביל את התביעה. שנית, המאמר מציע כי במקרים אחרים יאומץ מודל דומה ל-PSLRA. שלישית, המאמר מציע כי בתי המשפט ירתיעו תובעים מהגשת הליכים בוסריים באמצעות אימוץ של דוקטרינת בשלות או באמצעות פסיקת הגמול ושכר הטרחה בסוף ההליך. רביעית, המאמר מציע לייעל את ההליכים באמצעות מניעת ערעור על זהות התובע המייצג. חמישית, המאמר מציע להגביל את סוג המקרים שבהם יורה בית המשפט על ניהול ההליכים בידי מספר תובעים במאוחד.

המאמר המלא נמצא בקישור זה.