מהפכת הדירקטוריון העצמאי

מאת עלי בוקשפן

ד"ר עלי בוקשפן הוא מרצה בכיר בבית ספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. הרשימה פורסמה בעיתון דה מרקר, מדור דעות, עמוד 31, ביום 3 בספטמבר 2015. קישור לרשימה באתר העיתון נמצא כאן.

האמון ההדדי בין המגזר העסקי לציבור ולרגולטור הוא אחד המרכיבים החשובים, אם לא החשוב ביותר, לקיומה של מערכת חברתית-כלכלית יעילה, הוגנת וחופשית שבה השחקנים העיקריים נעזרים במידה הנכונה של פיקוח רגולטורי ואכיפה משפטית.

דברים ברוח זו נשמעו לאחרונה בהרצאה שנשא עורך דין אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. בדבריו התייחס ליכט ליחסי הגומלין בין הציבור למגזר הציבורי והעסקי – לירידה באמון ההדדי ביניהם ול"גל הרגולציה" אשר עובר על המשק הישראלי בשנים האחרונות.

אמירות אלו חושפות את קצה הקרחון של תופעות נרחבות וביניהן גל רגולציה המעיק על המגזר העסקי והרגולטורי כאחד, לצד צמיחה פנומנלית במספר התובענות הנגזרות כנגד דירקטורים ונושאי משרה בשנים האחרונות. בנוסף עלה סטנדרט המקצועיות, העצמאות והאחריות האישית הנדרשים מדירקטורים (ראו, למשל, החלטתו מהשבועות האחרונים של השופט עופר גרוסקופף בעניין העסקה לרכישת "מעריב" על ידי חברת השקעות דיסקונט) וכן ישנו תסכול מתגבר והולך מצדו של הציבור כלפי התנהלות המגזר העסקי.

המגזר העסקי אמנם מנסה להגיב להתפתחויות, אך נראה שיוזמות אלו לא מביאות עמן את השינוי המיוחל. אדרבה, לעתים תגובות אלה מתקבלות בחשדנות, בציניות וכעלי תאנה תדמיתיים שרק מחריפים את משבר האמון בין המגזר העסקי לציבור. לנוכח אלו, אין מנוס מהמסקנה שנדרשת תגובה עמוקה, אמינה ושיטתית הרבה יותר מהנהוג כיום כדי להביא לשינוי של ממש ביחסיו של המגזר העסקי עם הציבור ולהפחתת הצורך בהתערבות רגולטורית ושיפוטית.

ניתוח המגמות והאיתותים הרבים והמגוונים המגיעים מכיוונם של הרגולטור ובתי המשפט מוליך למסקנה שהשינוי טמון בהתנהלות עסקית ומשפטית אמינה ומונעת. חשיבה כזו כוללת בראש ובראשונה בחינה והעצמה משמעותית של מעמדו האסטרטגי, הפיקוחי, המקצועי והעצמאי של הדירקטוריון. לדירקטוריון תפקיד מפתח בהובלת השינויים האמורים וזו העת להציב אותו במקום הראוי לו כלבו הפועם של הממשל התאגידי. כדי שהדירקטוריון יוכל לשמש כמי שסמכויות הניהול העקרוניות המשמעותיות ביותר בחברה אכן מסורות בידיו, נדרש להפנות משאבים הולמים להתכנסויות תדירות שלו ולמנות דירקטורים מקצועיים ועצמאיים, בעלי חוט שדרה ומחויבות לתפישה עסקית כוללנית, שיוכלו לתת מענה הולם לאינטרסים המנוגדים הכרוכים בפעילות התאגיד בהתאם לתפישות הכלכליות, החברתיות והמשפטיות המשתנות כיום מהר יותר מאי פעם.

דירקטוריון כזה יוכל גם להוביל באופן שיטתי תהליכים בוני אמון כמו הטמעה מרצון של מנגנונים פנים-תאגידיים מניעתיים, התפורים בהתאם לאופי ולסיכונים הייחודיים של התאגיד הספציפי שבו מדובר (כמו תכניות אתיקה ייעודיות ואפקטיביות), העמקת האינטגרציה בין התנהלותו הכלכלית והתנהלותו החברתית של התאגיד ומיסוד הדיאלוג הכן והפתוח עם הרגולטור והציבור.

החקיקה והפסיקה צועדות באופן מתמיד בכיוון זה, אך אין זה סוד שבפועל עדיין רבות מהחברות לא פועלות כך. אם בשל שמרנות ואנכרוניזם ואם בשל ההנחה המוטעית שאין במנגנונים האמורים – הקשים למדידה מדויקת – כדי ליצור ערך לחברה. עם זאת, נראה שבעידן המשפטי והציבורי הנוכחי, ובמיוחד לאור אופיה הריכוזי והקטן של הכלכלה הישראלית, אין למהלכים אלו תחליף בהתמודדות אפקטיבית עם משבר האמון שנוצר ויש בצדם פתח להזדמנויות עסקיות, לשיפור המוניטין ולהפחתת הסיכונים המשפטיים והעסקיים האופפים את התאגיד והפועלים מטעמו.

ואם בשיקום האמון עסקינן, טוב יהיה לסיים בקריאה למערכת הרגולטורית והשיפוטית להגיב בפתיחות ובהדדיות לפעולות מהותיות ובונות אמון מצד התאגידים באמצעות שיפור והפחתת העומס הרגולטורי וצמצום עילות ההתערבות השיפוטיות בהחלטות עסקיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים