המשפט התאגידי, הדמוקרטיה העממית והתקשורת

מאת סבר פלוצקר

סבר פלוצקר הוא עורך כלכלי ראשי ופרשן בעיתון ידיעות אחרונות. רשימה זו מבוססת על הרצאה שניתנה ביום 25 במאי 2014 בערב עיון לציון שנה לפטירתו של עורך הדין יששכר פישר ז"ל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

בגלל המבנה המיוחד של שוק ההון הישראלי, בו מספר אנשים המחזיק שליטה במספר תאגידים בורסאיים, נוצר בארץ אוסף של חוקים ותקנות והוראות שמטרתם להחליף את מה שנראה על פניו כדמוקרטיה תאגידית בסיסית: מניה אחת קול אחד. להחליף אותה במה? בשלטון של מיעוטים.

מסתבר שבממשל תאגידי, כמו בממשל פוליטי, יש דמוקרטיה ויש "דמוקרטיה עממית". עממית, כלומר לא הדמוקרטיה הרגילה, המשעממת, בה ציבור בוחר את נציגיו לבית המחוקקים מקשת של מפלגות והמנצחת מרכיבה ממשלה והממשלה בעלת הרוב מושלת. לא, זו דמוקרטיה מסוג אחר, המזכירה כאמור את מודל הדמוקרטיה "העממית" המזרח-אירופאית בה מסור היה השלטון לידי מיעוט, שאמור היה לייצג את ולפעול לטובת העם טוב יותר ונכון יותר מרוב העם.

בדמוקרטיה "סתם" אומנם הרוב שולט, אך מערכת נורמות וחוקים מחייבת אותו להתחשב בזכויות המיעוט ולא לדרוס אותו. לעומת זאת בדמוקרטיה "עממית" מכל סוג שהוא נהוגה הבחנה חדה בין טובת הכלל לבין טובתם של האנשים הקטנטנים המרכיבים את הכלל. אינטרס הכלל הוא נשגב ועליון ושונה מהותית מהאינטרס השטוח של האנשים הקטנים המתרוצצים עלי אדמות. נמצא את ההבחנה הזו בתנ"ך, נמצא אותה אצל אפלטון, אצל הוגי דעות קתוליים בימי הביניים, אצל הגל, מארקס ולנין, בקרב פופוליסטים ופשיסטים ובאחרונה, להפתעתי הרבה, גם בגישתם של אי אלו משפטנים ורגולטורים לממשל תאגידי. התאגיד העסקי נתפס על ידם כישות בזכות עצמה שרק יחידי סגולה יודעים מה טוב לה. יחידים ומעטים.

אבי מהפכת אוקטובר, ולדימיר איליץ' לנין, טען שרק המפלגה הבולשביקית הזעירה של רוסיה – האוונגרד המהפכני המזוין – יודעת מהי טובתו האמתית של כלל העם הרוסי. על כן אין מנוס מהפיכה וכינון דיקטטורה בולשביקית כשיטת ממשל הפועלת למען הכלל ולא למען הרוב הדמוקרטי. בשיטה הבולשביקית אין חשיבות להעדפות הציבור; רק סדר העדיפויות של בעלי גישה ישירה לגלגל ההיסטוריה הוא הקובע.

נחזור לממשל תאגידי. לתאגיד שמניותיו נסחרות בבורסה יש, לפי חוקי החברות, ישות משפטית נפרדת. זו קונסטרוקציה נוחה מבחינה משפטית ועסקית, לאו דווקא שלטונית. היא פותחת פתח לפרשנות לפיה צריך כביכול להתייחס לטובת התאגיד כמשהו אחר, שונה, נפרד מהותית ואפילו מנוגד לטובתם של בעלי המניות (ובעלי ההחזקה האחרים, כמוסבר בהמשך) בתאגיד. כישות כזו יש לו, לתאגיד בורסאי, אינטרס "תאגידי" משלו שאינו חופף, ובדרך כלל אפילו סותר, הן את האינטרס של רוב בעלי המניות שלו והן את האינטרס של המועסקים על ידו. המסקנה: למחוקקים ולרגולטורים אין ברירה אלא להפקיע מרוב בעלי המניות את השליטה בתאגיד – כפי שהדמוקרטיה העממית מפקיעה את השליטה במדינה מרוב אזרחיה. כולל העובדים. במיוחד העובדים.

היעדר התייחסות כשלהי לעובדים בתאגיד מכל הדיונים על ממשל תאגידי בארץ מטריד אותי באופן מיוחד. אני זוכר את הוויכוחים בשנות השבעים של המאה הקודמת סביב נושאי הממשל התאגידי – אלא שאז דובר בעד ונגד שיתוף עובדים ונציגיהם בממשל זה. ספרייתי מלאה ספרים וחיבורים על "דמוקרטיה תעשייתית", תפיסה לפיה על בעלי המניות בחברה לחלוק את שליטתם עם עובדי החברה, כי אלו וגם אלו מחזיקים בה לפחות במידה שווה. שניהם "בעלי חזקה" בה. כל הנושא הזה נעלם כליל מהשיח הארגוני-משפטי שלנו.

כיום הס מלהזכיר את האפשרות שבדירקטוריון של תאגיד יכהנו, חלילה, נציגי העובדים. בדירקטוריון צריך להיות ייצוג מכובד לאנשים שאין להם שום קשר עם בעלי רוב המניות ושום קשר עם עובדיו; אסור להכניס לשם אפילו איש ועד עובדים אחד. העובדים, הנותנים את מיטב שנות חייהם לתאגיד, מנועים בחוק מלהיות שותפים להחלטות על דרכו.

הדברים מגיעים לאבסורדים גמורים, ואתן דוגמה. כדי לאשר תכנית פיטורים של מאות עובדים ולהרוס מאות אם לא אלפי משפחות די באישור דירקטוריון של התאגיד – שאין בו אף נציג של העובדים. אבל כדי לאשר תוספת שכר של מיליון שקלים למנהל הכללי דרוש אישור של אסיפה כללית של כל בעלי המניות – ובהצבעה מיוחדת ומסובכת המעניקה למעשה את המילה האחרונה למיעוט מקרבם. המיעוט הנבחר, מן הסתם. משל למה הדבר דומה? לממשל שבו כדי לצאת למלחמה די בהחלטת ממשלה ואולי רק בהחלטת הקבינט. אבל כדי לאשר כרטיס טיסה במחלקת עסקים לסגן שר צריך כינוס מיוחד של כל הפרלמנט והסכמת האופוזיציה. אם זה לא פופוליזם, אני כבר לא יודע מהו פופוליזם.

אותי, כאזרח וכעיתונאי, לא מדאיגות ההגבלות המשפטיות על השליטה של בעלי השליטה. אדרבה, שיוגבלו. אותי מטרידה האידאולוגיה שהמשפט מבטא: חלקים ניכרים מהחקיקה החדשה בדיני החברות וניירות הערך משקפים הלך רוחות אנטי-דמוקרטי המתרוצץ ברחובותינו באין מפריע והמתיימר לדבר בשם "טובת העם", או "טובת הכלל" או "טובת התאגיד" – כלומר בשם ישויות ערטילאיות, מומצאות, מדומיינות, מנותקות מבני אדם חיים ונושמים.

ישראל, עם מגזר הסתדרותי חזק וכוח עבודה מאורגן, הייתה בעבר חלוצה של ניסויים בדמוקרטיה תעשייתית בתאגידים. כיום היא חלוצה של ניסויים בדמוקרטיה עממית בהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים