אין חדש תחת השמש

 מאת שאול בר אילן

הרב עו"ד שאול בר אילן הוא תלמיד מחקר במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים באוניברסיטת תל-אביב.

תספורת, במונחי שוק ההון, היא כינוי למצב בו הלווה מודיע למחזיקי אגרות חוב כי אין ביכולתו לפרוע את ההלוואה בזמן או בכלל ועל כן הוא מציע להם לקבל בפירעון החוב רק חלק מהסכום אותו ציפו לקבל מלכתחילה בשעת ההלוואה, וזאת באיום מרומז למלווים שאם הצעתו תיענה בשלילה המיזם הלווה יתדרדר למצב של חדלות פירעון ואז המלווים לא יקבלו בפירעון החוב ולא כלום. כשנמתחת ביקורת על תופעת התספורות היא נמתחת נגד הלווים שאולי לא גילו טרם ההלוואה בתשקיף את כל הסיכונים שקיימים בהשקעות שהם מתכוננים לעשות בכספי ההלוואות (או מנעו מעורכי התשקיף לעשות כן) ונגד המלווים המוסדיים שאולי לא עיינו בתשקיף כהלכה טרם ההלוואה. מובן שהמצב חמור שבעתיים אם הלווה מלכתחילה לקח את ההלוואה לא לשם פיתוח עסקי, אלא כדי לתעל את הכסף מהחברה הלווה לחברות אחרות שלו או לעצמו כדיבידנד או כשכר לנושא משרה וכך להעמיד את הנושים בפני עובדה מוגמרת.

מתברר שאין חדש תחת השמש. רבי אליעזר פאפו זכר צדיק לברכה (תקמ"ה–תקפ"ח, 1785–1828 לערך) הוא מהנודעים ברבני דורו והתפרסם בין השאר בזכות ספר המוסר וההדרכות שחיבר בשם "פלא יועץ", אשר יצא לאור בקושטנטינה בשנת תקפ"ד. ספר זה כתוב כמעין מפתח ערכים שבכל אחד מהם המחבר כותב את ההדרכה המוסרית הרלוונטית בשפה מליצית למחצה, מעורבת בלשון התנ"ך ובלשון חז"ל. אני ממליץ להשקיע את המאמץ הקל הנדרש ולעיין במה שכתוב, בין השאר, בערך "גזל" [בתוספת בסוגריים של תרגום מספר מלים, וכן של יישום הדברים לימינו]:

"מנהג רע ומר שנמצא בעולם, שהאיש אשר מטה ידו [כלומר, העני] ואין לו נכסים רבים כרצונו או שנתרושש לגמרי מה עושה? הולך… ולוקח סחורה הרבה בהקפה על מנת שלא לשלם [כלומר, בכסות של מיזם עסקי מגייס משקיעים לשם תיעול הכספים לכיסו הפרטי]… ואחר כך מראה שנשבר [כלומר, מציע תספורת] ועל ידי שוחד לשופטי ארץ [כלומר, על ידי הפעלת שתדלנות, יחסי ציבור ואמצעי לחץ על מקבלי ההחלטות] עושה מה שרוצה, ואחר ימים על כורחם שלא בטובתם מִיתְרָצים הבעלי חובות [כלומר, המלווים] לעשרים למאה או שלושים למאה [כלומר, לקבל בפירעון רק כעשרים או שלושים אחוזים מסכום הפירעון].

ואם יאמרו על איש אחד שיוצא באמצע הדרך וגוזל את העוברים בשם ליסטים ייקרא [כלומר, שודד דרכים] ואחת דתו להמית אליבא דכולי עלמא [כלומר, בהסכמת כל העולם], וכשנדקדק עושה אלה גרע טפי [כלומר, גרוע יותר] מהליסטים הזה, מכמה פנים:

אחד, שמהליסטים אדם יכול להישמר.

ועוד, שהליסטים לא קיבל טובה מזה האיש שגזלו, אבל כשלווה רשע על מנת שלא לשלם נמצא שהוא כפוי טובה, ומשלם רעה תחת טובה לאיש אשר האמינו וגמל עמו חסד והלווהו, וכתיב (משלי, יז, יג): 'משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו'.

ועוד, שהליסטים אינו גונב אלא ממון, וזה גונב ממון ודעת הבריות.

ועוד, שנועל דלת בפני לווים ובהדי הוצא לקי כרבא [כלומר, עם הקוץ נענש גם הירק הטוב].

ועוד, שהליסטים אם יתפסוהו שלם ישלם ויהא לוקה ומשלם, לא כן זה שבכוח שופטי האליל ליכול ולחדי [כלומר, יאכל וישמח] ממון חברו ויעשה מה שלבו חפץ, והבעל חוב יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס ואין לו מושיע, 'רק ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש' (משלי, כב, כג)."

אין חולק על כך שייתכן שלווה ייקלע לקשיים למרות כל השתדלויותיו ומאמציו להימנע מכך. אך דברי בעל הפלא יועץ רלוונטיים לאותם לווים שפעלו שלא בתום לב לשיווק אגרות חוב לציבור על בסיס המוניטין האישי שלהם (שנבנה בצדק או שלא בצדק) ועל בסיס על מה שניתן לכנות כ"שוחד לשופטי הארץ": אותן פעמים בהן המלווים נענים להנפקת האג"ח של הלווה כמעט על כרחם ומלווים לו סכומי כסף ניכרים רק מפני שהם מעוניינים לקבל לניהולם את פיקדונות כספי הפנסיה של עובדיו הרבים ומפני טעמים אחרים. אם לאחר זמן הלווים יוצאים וידם ויד קרוביהם על העליונה, הציבור שמלכתחילה הפקיד את מיטב כספו בקרנות הפנסיה לא לשם שותפות בהרפתקאות כלכליות, אלא מתוך אמון בשמם הטוב של הלווים, במקצועיותם של מנהלי קרנות הפנסיה ובמערכת המשפט, מוצא עצמו מול שוקת שבורה.

בעל הפלא יועץ מוצא בתופעה האמורה לא רק כשל מוסרי עמוק אלא גם פגיעה כפולה בציבור: גם פגיעה במלווים שלא יזכו בהשבת ההלוואות וגם פגיעה בלווים ההגונים שמעכשיו יתקשו לגייס כספים בגלל השם הרע שיצא לקבוצה זו. תופעה דומה נזכרת כבר בספר חסידים (מהדורת רבי ראובן מרגליות), סימן שיח (ספר חסידים מיוחס לרבי יהודה החסיד, שנולד בשנת 1140 לערך, ונפטר בשנת 1217 לערך). מסיים בעל הפלא יועץ וכותב:

"ומעיד אני שהרבה אנשים ראיתי שעשו כזה ונתקיים בהם מקרא שכתוב (ירמיה, יז, יא) "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל". ואפילו מה שהיה בידם נאבד מהם, כי כך היא המידה, בא זה ואיבד את זה [כלומר, הכסף שאינו כשר ייאכל, ועמו ייאכל גם הכסף הכשר], מלבד עונשו השמור לו לעולם הבא".

המצב אינו אבוד. הציבור יכול להיאבק נגד תופעת התספורות בהפעלת לחץ על מנהלי קרנות הפנסיה (להן הוא משלם דמי ניהול חודשיים) לחדול מלרכוש אג"ח מאותם לווים שאינם פורעים בתואנות מתואנות שונות. הרב אביגדור נבנצאל שליט"א כותב בספרו שיחות לספר דברים (שיחה כג, עמוד ריב) שאין לתת הלוואות למי שידוע עליו שבזבז הלוואות קודמות שקיבל, והמלוה לו עובר על איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול", "כי אם לא היה מקבל סיוע, היה נאלץ לפחות לעבוד ולהרוויח בצמצום למחייתו". בניסוח משפטי מודרני נאמר שהרב נבנצאל, מוצא במקרא אסמכתא למדיניות מחמירה בהתמודדות עם בעיית הכשל המוסרי (moral hazard), דהיינו החשש שיחס סלחני מצד הקהילה לדפוסי התנהגות שליליים יגרום לכך שדפוסי התנהגות אלו יחזרו על עצמם ואף יתעצמו.

ולסיום: אף אותו גביר שפעל במיטב כשרונו ובתום לב, ובכל זאת נפל במוקשים בהם נפלו גם רבים וטובים ממנו, נושא באחריות אישית-מוסרית לנעשה אם שיווק האג"ח לציבור התבסס על שמו הטוב או על קשרים אישיים, ואל לו להתעלם ממצוקת האנשים הסובלים בגללו, ולפחות מכאן ולהבא ינהג בצנעה. קל וחומר שאל יאדיר שמו במפעלי ספונסריות ראוותניים. כותב על כך ספר חסידים (מהדורת רבי ראובן מרגליות), סימן תנד: "מי שחייב לאחרים לא ירבה בצדקות עד שיפרע".

2 תגובות על הרשימה “אין חדש תחת השמש

  1. פרופסור ידלין הנכבד, כבוד הוא לי שמצאת בדברי חפץ.

    בטרם אשיב לך כיהודי בשאלה על שאלה, ארשה לעצמי להביא בלשוני חידוד מספר הבדיחה והחידוד של אלתר אשר אבא דרויאנוב (אחד מחבריו הקרובים של חיים נחמן ביאליק):

    יום מימים פנה הכומר של הכפר לעגלון היהודי בהצעה כי ימיר דתו תמורת מספר מטבעות. 'כבר מהצעתך אני מבין', משיב לו העגלון, 'שאין היא הצעה טובה: מאבי עליו השלום למדתי שאם יציע לי סוחר הסוסים להחליף סוס שלי בסוס שלו תמורת כמה מטבעות, סימן הוא כי הסוס שלי טוב יותר'.

    על זו הדרך אני שואל: אם התשקיף כה משכנע, מדוע פעמים יש שאין יוצאים בהנפקת האג"ח בלא שמְּלַוִוים אותה בשמחה, בשירים, בתוף ובכינור ככלה לבית חופתה? ולאידך גיסא, אם ההנפקה כה חגיגית משום שחדוות היצירה באמת משותפת לכל הצדדים להנפקה המוצלחת, איך לבסוף מגיעה הצעת התספורת? משהו כאן, לפחות לי, נראה מוזר.

    על ההנפקות 'הנוצצות' הללו, ורק עליהן, ייחדתי דבריי.

    כאז כן היום, המלווה הקטן (הוא החוסך הפנסיוני בימינו) אינו מבין גדול בניהול סיכונים ואף על פי כן הוא מלווה. הוא מלווה (או, כחוסך פנסיוני, הוא מסכים להלוואה כשהוא שומע עליה בתקשורת) כי הוא רוצה להאמין שמאחרי המצג האישי הנוצץ של הלווה עומדת גם מידה של אחריות אישית, ואף שבסתר לבו גם הוא יודע שמבחינה משפטית אין הדבר כן ולו רק בגלל האישיות המשפטית הנפרדת, והוא מלווה כי הוא סומך על 'המערכת': בימי קדם הוא סמך רק על מערכת המשפט, וכיום הוא סומך על עורכי התשקיפים, על המוסדיים שמנהלים עבורו את חשבון הפנסיה וגם על מערכת המשפט. והנה מגיע רגע האמת ואז לפתע מתברר לאיש הקטן שהוא נותר לבדו: מהמצג הנוצץ נותרו רק זכרונות וגם רשת הביטחון אינה מתפקדת, לא בגלל כשל נקודתי, אלא בגלל מה שמצטייר ככשל מערכתי שמלכתחילה היה ידוע רק ללווה שידע לנצלו על גבה של קהילת המלווים.

    בימי קדם הסעד לא ניתן בבתי המשפט בגלל השוחד לשופטים. בימינו החשש לניגוד העניינים הוא אצל המוסדיים (שגם הם 'שופטים' ועל כך משלמים להם דמי ניהול), ואף על פי כן גם בבתי המשפט של ערכאות לא יינתן תמיד הסעד: בגלל הקושי לעמוד בנטל הראייתי וגם, לדעתי, בגלל שכיחות תופעת התספורות שמשמיטה מתביעת הנזק את יסוד הקשר הסיבתי (במלים אחרות: גם לו הכסף היה מושקע בהנפקה אחרת הוא היה 'מסופר').

    וכפי שכתבתי, התרופה, אם תבוא, תגיע ממישור הדיון החברתי-מוסרי. רבים הם מהטייקונים המתהדרים בקשר סמוי כל שהוא עם איזו דמות רוחנית. ייתכן שזו תופעה ברוכה, אבל כל עוד יש טייקונים שנבנים מחורבנם של אחרים, חובתנו לשנן להם שוב ושוב שהברכות שרבניהם מרעיפים עליהם לא תועלנה להם ולא כלום נגד הדברים שנאמרו בספרי המוסר בדיוק על אנשים כמותם.

    בנוסף, כשם שהשיח הציבורי מרחיק תרומות מגופים שמנצלים את עובדיהם, למשל, עלינו לפתח שיח הציבורי שימנע מטייקון שהתעשר בין השאר בזכות תספורות מלזכות ברהביליטציה דוקא בניצול הכסף של האזרח הקטן להאדרת שמו האישי.

    שוב תודה על תשומת הלב,

    שאול

  2. תודה רבה, שאול, על השיעור המאלף.
    אבל השאלה היא אם הניתוח של רבנו פאפו רלבנטי לתקופתנו. מצד אחד, אם אני לא טועה, בקושטנטינה של תחילת המאה ה-19 (התקופה בה פעל הרב פאפו) לא היה תשקיף, ולא היתה זכות תביעה על פרט מטעה בתשקיף. ומצד שני, באותו מקום ובאותו זמן גם לא היה מוכר הקונצפט של "חברה בע"מ".
    בימינו, אם ניתן להוכיח שהיתה הפרה של חובת גילוי בתשקיף, או אם ניתן להוכיח שהכספים תועלו לבעל השליטה בניגוד למה שנכתב בתשקיף, כי אז זכות התביעה היא ברורה ואכן אין מקום לתספורות. לעומת זאת, אם מדובר בסיכון עסקי שהתגשם, אזי עומדת לבעל השליטה ההגנה של "הערבון המוגבל".
    לכן, מהדברים שהבאת בשמו של הרב פאפו כלל לא ברור לי מה הוא היה אומר על אופנת התספורת המודרנית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים