מאת שלומית עזגד-טרומר

רשימתה של עורכת דין ד"ר שלומית עזגד-טרומר התפרסמה בעיתון כלכליסט ביום 12 בדצמבר 2014. הרשימה באתר העיתון נמצאת כאן.

הדליפה מצינור קצא"א והאסון הסביבתי שנבע ממנה בדרום, הם מקרה מבחן חשוב לאחריותן של חברות ממשלתיות. מעבר לדיונים החשובים בהשלכות האקולוגיות, בגידור הנזקים הסביבתיים, בצנזורה ובהצדקותיה, בנוכחותם בשטח של בכירים, ובאחריות נושאי המשרה המעורבים, ראוי לדון גם בתשתית המשפטית והתאגידית אשר על יסודה נוצר האסון.

חברה ממשלתית היא חברה שלמדינה יש יותר ממחצית קולות ההצבעה במניותיה, או יותר ממחצית הזכות למנות בה דירקטורים, ומטרתה לקדם אינטרסים שלטוניים או להגדיל את הכנסות המדינה. למעשה, חברה ממשלתית עוסקת בפעילות שלטונית מובהקת, על גבי תשתית תאגידית. הסיבה להעדפת התשתית התאגידית ברורה: פעילות ציבורית במסגרת המסורתית של משרדי הממשלה ושלוחותיה השלטוניות כרוכה בציות למערך הכולל של חובות המשפט הציבורי בכלל, והמנהלי, בפרט. זאת בעוד השימוש בתשתית התאגידית מעביר את מודל האחריות החל על הפעילות המאוגדת בחברה למתחם המשפט הפרטי, שלו שייכים דיני החברות.

כמובן, המשפט הפרטי אינו חל על חברות ממשלתיות במלוא הדרו, בשל מעורבותה של רשות החברות הממשלתיות ושלל נהלי החוזרים שהיא מנפיקה; בשל תחולתה של דוקטרינת הגופים הדו-מהותיים על גופים המספקים פונקציות ציבוריות במשפט הפרטי; ובשל חקיקה פרטנית החלה על חלקן, ובהן על קצא"א — בתחום התוכן התפעולי של תחום עיסוקן. יחד עם זאת, ככלל, ניכר כי התשתית התאגידית מספקת לפעילות השלטונית הנעשית במסגרתה הקלה משפטית משמעותית.

ההשוואה בין חברה ממשלתית למשרד ממשלתי ברורה. אך מעניין במיוחד להשוות בין חברה ממשלתית לחברה ציבורית, שמניותיה מוחזקות בידי הציבור. חברה ציבורית נחשבת ככזו גם אם שיעור החזקות הציבור בה נמוך משמעותית ממחצית מזכויות ההצבעה או מזכויות מינוי הדירקטורים. זאת ועוד: לרוב, חברה ציבורית עוסקת בפעילות פרטית מובהקת ואין לה תפקיד ציבורי. חרף זאת, ורק מתוקף החזקות הציבור בניירות הערך שלה, מוחלות עליה מכוח תקנות ניירות ערך חובות דיווח לציבור אודות אחריותה הסביבתית. על החברה הציבורית לדווח לציבור אחת לשנה, בדוח שנתי, אודות אחריותה הסביבתית ואודות מדיניות ניהול הסיכונים שאומצה על ידי הנהלתה, על גבי תשתית לניהול ולהשוואת מידע המסופקת על-ידי רשות ניירות ערך, והזמינה און-ליין לציבור כולו. לעומת זאת, חברה ממשלתית מחויבת בניהול סיכונים ובדיווח לרשות החברות הממשלתיות, ותו לא. ניהול הסיכונים נמצא במתחם האחריות של הדירקטוריון, בשתי החברות, אבל תמריצי המנהלים בשני סוגי החברות שונים: בחברה ציבורית, המידע פומבי, ומפומביות זו נובע תמריץ לשיפור איכויות ולצמצום סיכונים.

בחברה בעלת מאפיינים ציבוריים, בין בגין החזקות ציבור במניותיה, ובין בגין אופי ציבורי של פעילותה, גילוי ושקיפות חשובים כשלעצמם, ומהווים תשתית המייצרת זיקת אחריות בין הציבור לשלוחיו. אך מעבר לתשתית זו, לקביעת חובת גילוי כזו השפעה משמעותית על אופי ואופן הניהול של החברה. לגילוי חשיבות אסטרטגית כיוון שתוכנו משפיע על התנהגותן של החברות הנדרשות לו ועל תמריציהם של מנהליהן. כל מדידה משפיעה על התוצאה.

וחזרה לקצא"א: השימוש בתשתית התאגידית של חברה ממשלתית מספק לפעילות המאוגדת במסגרתה עולם שכולו פטור: מצד אחד, ללא חובות השקיפות של המשפט הציבורי, ומצד שני, ללא חובות השקיפות של המשפט הפרטי החל על תאגידים אשר בבעלות עליהם שותף הציבור, מכוח דיני ניירות הערך. בכפוף לשיקולי הביטחון שבחסיון, ובהתאם לחוק צינור הנפט ולזיכיון לפיו, ראוי לערוך חשיבה מחודשת על חובות השקיפות וכללי המשפט המנהלי בתאגידים המשמשים זרועה הארוכה של המדינה בביצוע השוטף של משימותיה.