מאת שאול בר אילן

הרב עו"ד שאול בר אילן הוא תלמיד מחקר במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים באוניברסיטת תל-אביב. אין לראות באמור ייעוץ משפטי אלא העלאת סוגיה משפטית לדיון הלכתי כדי להגדיל תורה ולהאדיר.

פלוני מחזיק יחד עם יחידים נוספים במניותיו של סופרמרקט שרשום כחברה פרטית. המנהל הכללי של החברה אינו מוכן למכור את החמץ כנהוג לקראת חג הפסח, וגם הדירקטוריון אינו מוכן ליטול את סמכותו של המנהל הכללי ולהתעסק במכירה זו למרות הכוח שהוענק לדירקטוריון בסעיף 51 לחוק החברות. האם ניתן כמוצא מהסבך למכור לנכרי את המניות שיש לאותו פלוני בסופרמרקט?

הרמת מסך סטאטוטורית

החברה המודרנית היא שהמציאה את המנגנון התאגידי לשם ייעול המשק והכלכלה (הפחתת עלויות עסקה בתוך התאגיד, הקצאת משאבים יעילה, גידור סיכונים ועוד), והיא שהותירה במסך של מנגנון זה פרצות כדי למנוע את ניצולו על ידי עבריינים. פרצות אלו מכונות "הרמת מסך סטאטוטורית", כלומר, הרמת מסך מכוח החוק בלא כל צורך בצו שיפוטי (ראו, למשל, סעיף 15 לחוק שכר מינימום; סעיפים 27–28 לחוק שעות עבודה ומנוחה; סעיף 48 לחוק ההגבלים העסקיים; סעיף 77 לפקודת מס הכנסה; סעיף 17(ב) לחוק התקנים ועוד ועוד). 

תאגידים בעיני חז"ל

בזמן חז"ל לא הוקם עדיין המנגנון המשפטי המכיר בתאגיד כאישיות משפטית נפרדת. אולם אנו יכולים להניח מה חז"ל היו קובעים ביחס להתפתחות משפטית זו. הם לבטח היו מברכים על הקידמה שבהתפתחות משפטית זו, אבל מן הסתם גם הם היו קובעים הוראות מיוחדות שתכליתן למנוע מיחידים מלהשתמש בתאגיד כמנגנון לעקיפת ההלכה. כך, למשל, על פי התורה, אסור ליהודי להחזיק ולסחור בחמץ בפסח. אם נכיר בכך שתאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת אף לעניין זה, תיעשה התורה פלסתר בהקמת תאגידים שבעלי המניות בהם יהיו יהודים כשרים ושלמים, והם עצמם יעסקו בכל מה שאסור ליהודי לעסוק. בדומה לנאמר לעיל, לא נדרשת להרמת מסך זו תקנת חכמים מיוחדת, ודי במניעה מראש של האפשרות להכרה בתאגיד כאישיות משפטית נפרדת לעניינים הללו שהזכרנו.

בעל מניות מיעוט

אם כך, מתבקשת המסקנה שבעל מניות מיעוט אינו עובר באיסור בל ייראה ובל יימצא, גם אם המנהל הכללי והדירקטוריון של חברה אינם מוכרים את החמץ של החברה, וזאת בזכות האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. הנחה מסתברת היא שכיוון שבעל מניות המיעוט אינו יכול לכוון את פעילות החברה, גם חז"ל, לו נשאלו, היו מורים שאין להרים את מסך ההתאגדות כדי לייחס לבעל מניות המיעוט את מעשי התאגיד, וכיוון שהאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד היא מוסכמה חברתית, ודאי שבכוחה להפקיע תחולת איסורי תורה בדומה לקניין סיתומתא הנזכר בגמרא, כל עוד אין היחיד משתמש בתאגיד כמסווה (בדומה, ראו פסקי דין רבניים כרך ו', עמודים 322–323).

אמנם, כשמדובר באיסורי בל ייראה ובל יימצא השאלה נעשית מורכבת יותר, כיוון שלעניין איסור חמץ בפסח נאמר שדבר הגורם לממון כממון דמי (ראו שולחן ערוך, חלק אורח חיים, סימן תמ, א; ראו גם באנציקלופדיה תלמודית בערך "דבר הגורם לממון"), אך נראה שלפחות בחברה פרטית מוגבלת באחריות ולאחר שבעל המניות פרע לחברה את הנדרש נגד ההון המונפק שבידיו, הרי שבדרך כלל המניות של בעל מניות המיעוט אינן דבר הגורם לממון. השאלה, על כן, לעניין החובות המוטלות על בעל מניות צריכה לעלות רק כשהיא נשאלת על ידי בעל השליטה ובמצב שבו הדירקטוריון עומד על עצמאותו ואינו נשמע להוראות בעלי המניות מכל סיבה שהיא (לעניין עצמאות הדירקטוריון ראו, בין היתר, ע"א 54/96 הולנדר נ' המימד החדיש תוכנה בע"מ, פ"ד נב(5) 673).

מכירת השליטה

אחת הדרכים להינצל בפסח מאיסורי בל ייראה ובל יימצא היא למכור את החמץ טרם הפסח לנכרי. על הרקע להיתר הלכתי זה ועד כמה הוא נפוץ נכתב רבות (ראו, למשל, בספרו של הרב זווין "המועדים בהלכה"; לענייננו נניח שניתן לסמוך על היתר מכירת החמץ ללא ערעור). לכאורה, מכירת מניות החברה מבעל המניות היהודי לנכרי, על מנת שיהיה הנכרי בימי הפסח בעל המניות בחברה, יכולה אף היא למנוע את תחולת איסורי בל ייראה ובל יימצא על המחזיק במניות החברה בדומה לנפסק לעניין שותפות (ראו שולחן ערוך, חלק אורח חיים, סימן תנ, ג). למעשה, יישום הדברים בכפוף להוראות החוק מורכב הרבה יותר (גם אם אפשרי; ראו בשו"ת חת"ם סופר, חלק א' תשובה קיג), ועל כן ננסה להציע פתרון חלופי.

הדחיית המניות

חברה פרטית יכולה לגוון את מניותיה (סעיף 285 לחוק החברות). משמעות הדבר היא שניתן לחלק את הון המניות של החברה לקבוצות של מניות מסוגים שונים, וכן שניתן להצמיד זכויות שונות למניות מאותו סוג. בנוסף, נקבע שחברה פרטית יכולה גם להדחות חלק ממניותיה. מניה דחויה היא מניה שאינה מבוטלת (ולכן הדחיית המניה אינה הפחתת הון), ואף על פי כן לא צמודות לה זכויות למעט הזכות לקבל בפירוק את הערך הנקוב של המניה (ראו ד"נ 39/80 ברדיגו נ' ד.ג.ב 9 טכסטיל בע"מ, פ"ד לה(4) 197). בהינתן העובדה שהחברה בה אנו עוסקים היא חברה פרטית שאינה נסחרת בבורסה, ניתן לכאורה להינצל מאיסור בל ייראה ובל יימצא, אם ייקבע בתקנון על ידי אסיפת בעלי המניות בהליך שאין בו קיפוח המיעוט שלמשך תקופת הפסח מניותיו של פלוני תידחנה, ולאחר מכן תשובנה להיות שוות לאחיותיהן המוחזקות בידי שאר בעלי המניות (בנוסף, נדרש שבעל המניות לא יהיה ערב או אחראי אישית לחמץ של החברה אם החמץ משועבד בשיעבוד ספציפי או בקונסיגנציה; ראו שולחן ערוך, חלק אורח חיים, סימן תמ, א).

ביטול חמץ ובדיקת חמץ

פתרון זה של הדחיית המניות אינו חידוש הלכתי מהפכני. ביטול חמץ, לפי שיטת רש"י, אינו הוצאתו מרשות הבעלים אלא החשבתו כעפר (גמרא פסחים ד' עמוד ב' רש"י דיבור המתחיל "בביטול בעלמא"). מדין התורה די בכך, וחכמים הם שחייבו אותנו בנוסף בבדיקת החמץ ובביעורו, כמבואר בגמרא שם. הדחיית המניות כדי ערכן הנקוב בחברה שיש ברשותה חמץ ודאי מועילה לא פחות מביטול החמץ עצמו לפי שיטת רש"י. אמנם, בעלי התוספות בפירושם על הגמרא שם נחלקו על פירוש רש"י ופירשו שביטול החמץ הוא הפקר ממש (ולמעשה אנו חוששים לשתי השיטות; שולחן ערוך, חלק אורח חיים, סימן תלד, ב), אך עתה אנו דנים לא על ביטול החמץ עצמו, אלא על הדחיית המניות בחברה המחזיקה בחמץ, ולכך ייתכן שבעלי התוספות יסכימו. אדרבה, קביעת ההדחייה בתקנון עדיפה מהחשבת החמץ כעפר: חשש החכמים שהוליך לחובת ביעור החמץ אף אחר ביטולו היה שמא יימצא מי שלא יהיה שלם בלבו עם הביטול או שיתפתה לאכול מן החמץ ברגע של חולשה (ראו משנה ברורה סימן תלא (ב)). בהדחיית מניות אין לחוש שהביטול יהיה לא בלב שלם או שלא תהיה לו משמעות, כיוון שהתקנון של החברה הוא החוזה שבין בעלי המניות בינם לבין עצמם ובינם לחברה (ס' 17(א) לחוק החברות; ראו גם בפרשת הולנדר שהובאה לעיל), ובקניינים הכלל ההלכתי הוא שלמעט חריגים מיוחדים "דברים שבלב אינם דברים" (ראו שלחן ערוך, חלק חושן משפט, סימן רז, ד). אחר ההדחייה נדרשת כאמור גם בדיקת החמץ והוצאתו מהבית, וכך באמת יעשה בעל השליטה. אמנם, החברה מחזיקה עדיין בחמץ ברשותה, אך החברה היא כזכור אישיות משפטית נפרדת.

סייגים

פתרון הדחיית המניות בחברה פרטית אפשרי רק אם בין בעלי המניות מצוי בעל מניות נכרי. היתרון בהדחיית מניות הוא בכך שבאמצעותה ניתן לחסוך את הצורך המתחדש מדי שנה למכור את החמץ לנכרי וגם בכך שמכוחה נחסך הדיון ההלכתי בדבר תוקפו של היתר מכירת החמץ. עדיין קיים צורך במנגנון חוזי להגן על בעלי המניות הנדחות מהחלטות בלתי מאוזנות שתתקבלנה בפסח על ידי הנכרי, בדומה למנגנון התמורה המובנה כיום בשטרי מכירת החמץ. בנוסף יש לוודא עובר לתיקון התקנון שמצב נכסיה של החברה וחובותיה אכן מאפשר לבעל המניות הנכרי לקבל החלטה לחלוקת רווחי הפעילות בפסח כדיבידנד, ואין בדבר חלוקה אסורה (ראו סעיף 301(ב) לחוק החברות).