עלי בוקשפן הוא פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. רשימה זו התפרסמה בעיתון דה מרקר ביום 1 ביוני 2020. קישור לרשימה באתר העיתון נמצא כאן.
בחודשים האחרונים, ממש ערב משבר הקורונה, הגיע השיח בשאלת אחריותן החברתית של חברות עסקיות לצומת קריטי, כפי שכונה הדבר על ידי קולות באקדמיה בארצות הברית. יוזמות שונות קראו לאיכון המצפן המכוון את המגזר העסקי לא רק לכיוון השאת רווחיהן של החברות ושל בעלי מניותיהן, אלא להקשר הרחב יותר בו הן פועלות ולהביא בחשבון, בצד ובמסגרת שיקוליהן העסקיים, גם את עניינם של בעלי העניין השזורים בפעילותן.
שיאו של שיח זה נשמע במסמכים משמעותיים, כגון: בהצהרת השולחן העגול בארצות הברית באוגוסט 2019; בדוח שבחן את מטרתן של חברות בעידן הנוכחי שפורסם בנובמבר 2019 על ידי האקדמיה הבריטית; במניפסט של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שפורסם בדצמבר 2019 ואשר קרא למעבר ממודל של shareholder capitalism למודל של stakeholder capitalism, ובמכתבו השנתי מינואר 2020 של לארי פינק, יושב ראש קרן BlackRock, קרן ניהול הנכסים הגדולה בעולם, למנהלים כלליים בארצות הברית, שבו הוא ממליץ להם לאמץ גישה אשר תשרת את כלל בעלי העניין הקשורים בפעילות החברות שבניהולם.
והנה, בעוד השיח בנושא העפיל לשיאים חדשים, הגיעה גם מגיפת הקורונה אשר מטיחה בפני כולנו את העובדה שהעולם הוא אכן כפר גלובאלי אחד והמערכות האנושיות קשורות ושלובות זו בזו כמעט בכל מובן, ובכלל זה בריאותית, חברתית וכלכלית. באופן טבעי, לכן, כשם שהמגיפה מעוררת ותעורר מחשבות רבות בכל תחומי החיים שהורגלנו להם, כך הוא הדבר גם ביחס לשאלה כיצד היא תשפיע על השיח שהואץ בחודשים האחרונים ביחס למקומו ולאחריותו של המגזר העסקי, מגזר אשר גם בו המגיפה נותנת את אותותיה ללא רחמים.
שאלה זו אינה רק תאורטית, אלא גם מעשית. לשאלה זו השלכות מידיות ברמה העסקית אך גם ברמה המשפטית. יש להניח שבתקופה הקרובה יגבר העיסוק המשפטי בשאלת אחריותם של נושאי משרה, בין היתר מכוח חוק החברות, אשר נחקק לפני כעשרים שנה, ומכוח חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי, שנכנס לתוקפו אך לפני חצי שנה ואשר כולל בתוכו גם חובה משפטית חדשה, שנראית לכאורה מתאימה במיוחד לתקופה זו, החובה לפעול לצמצום היקפה של חדלות פרעון.
בהקשר זה ניתן לחשוב על גישה מצמצמת שלפיה הרצון להתייעל ואף לשרוד יביא את החברות לאסטרטגיה ניהולית ומשפטית מתכנסת ומסתגרת. עם זאת ניתן לחשוב באותה נשימה גם על גישה מרחיבה והוליסטית יותר, המוסיפה לשיקולי ההתייעלות של כל חברה, וביתר שאת למה שהיה נהוג עד כה, חשיבה יצירתית המתחשבת בעניינם של בעלי העניין הקשורים בפעילותה.
לפי גישה זו התחשבותה של כל חברה נתונה בבעלי העניין הקשורים בפעילותה (ביניהם עובדים, נושים, ספקים ולקוחות), בגבולות יכולותיה ובהתאם לתחום עיסוקה והשפעותיה החיצוניות, עשויה להסתבר כאסטרטגיה עדיפה ובונת אמון, שתפעל באופן חיובי וכ"אפקט דומינו" ברמת המקרו וברמת המיקרו למזעור גלי ההדף הכלכליים, החברתיים והמשפטיים הצפויים בעקבות המשבר. גישה כזו מהווה המשך טבעי וסטיכי לכיוון שהחל להתבסס טרם עידן הקורונה, והיא מתבקשת וראויה גם לאור הסיוע הציבורי אשר נועד לאפשר למגזר העסקי למזער באופן ישיר ועקיף את סיכוני חדלות הפרעון.
אכן, לא קל לצפות כי בעת חרום, שבה חברות רבות מנהלות סיכוניהן בזהירות הגבוהה ביותר, הן תשקולנה מלבד שיקולים עצמיים גם שיקולים המביאים בחשבון מעגל נרחב יותר של בעלי עניין המושפעים מפעילותן. עם זאת, דווקא כעת, כאשר מתבהרים יחסי הגומלין בין בעלי העניין לפעילותן העסקית של החברות, קיימת חשיבות ואף סיבות לחברות להרים את ראשן ולהתבונן על האופק הקרוב והרחוק יותר נוכח השפעות המקרו והמיקרו כלכליות של החלטותיהן.
בנוסף יש להניח שגם הציבור (לרבות הרגולטורים הרלוונטיים) הקשור במישרין בפעילותן של החברות – כעובד, לקוח, ספק, נושה, חוסך, משקיע וכיוצא באלה – יזכור ויגמול לאותן חברות הלוקחות את עניינו בחשבון במסגרת החלטותיהן בעת המשבר, וגם עולם המשפט יהדוף טענות התובעות להטיל אחריות משפטית על נושאי משרה שיאמצו אסטרטגיה ניהולית סולידרית, אף אם זו נחזית כפוגעת בהשאת רווחיהן קצרי הטווח של החברות.
כבר ערב המשבר התרבו הסימנים שכלל שיקול הדעת העסקי יגן על נושאי משרה מפני טענות הנוגעות להפרת חובות הזהירות שלהם כאשר פעלו בשיקול דעת הכולל אחריות כלפי בעלי העניין השונים. בדומה, אין סיבה להניח שמגמה זו תיבלם ואף תסויג בתקופה שלאחר פרוץ המשבר, גם במסגרת טענות אפשריות להפרת החובה המשפטית החדשה של אי צמצום היקף חדלות הפרעון בשל ראייה סולידרית. בשל אופיו הסיסטמתי של המשבר – ההפך הוא הנכון.
כמילות השיר, המשבר הנוכחי מהווה תזכורת לכך שכולנו רקמה אנושית אחת. מילים אלו נכונות, כך מלמד אותנו וירוס הקורונה, במובן המילולי אך גם במובנים אחרים, דוגמת פעילותו של המגזר העסקי שחולש כיום כמעט על כל פעילות אנושית בעתות שגשוג, ועל אחת כמה וכמה בתקופות משבר. תהיה זו על כן שעתן היפה של החברות לזהות את ההזדמנות הטמונה בתקופה זו ולהפגין ביתר שאת, כמידת יכולתן ובהתאם להשפעתן, את אחריותן הציבורית לשיקום פגעיה הכלכליים, החברתיים והאנושיים של המגיפה.